השופט א' שהם:
1. לפנינו עתירה למתן צו על תנאי להורות למשיב 1 לנמק מדוע לא יבטל את נוהל קיזוז הכספים אשר, לטענת העותרת, מוחזקים על ידו, והמגיעים לרשות הפלסטינית, בגין חובות לכאורה של העותרת כלפי המשיבה 2. לעתירה נלוותה בקשה למתן צו ביניים, שיורה למשיב 1 להמנע מקיזוז חובותיה הלכאוריים של העותרת כלפי המשיבה 2, עד להכרעה בעתירה גופה.
הרקע להגשת העתירה
2. פרק ה' לחוק יישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (הסדרים כלכליים והוראות שונות)(תיקוני חקיקה), התשנ"ה - 1994 (להלן: החוק) מסדיר את סוגיית גביית המיסים על ידי ממשלת ישראל עבור הרשות הפלסטינית, והעברתם לידה. סעיף 16 לפרק ה' קובע כי שר האוצר רשאי להורות על קיזוז חיובים כספיים של הרשות הפלסטינית וכן של תאגידים אשר בשליטתה או בניהולה, כלפי מדינת ישראל ותאגידים שבשליטתה או בניהולה או כלפי אדם אחר בישראל, וזאת מהכספים אותם אמורה מדינת ישראל להעביר לידי הרשות הפלסטינית. בין היתר, ובהסכמת הרשות הפלסטינית, מקזז המשיב 1 מכספי המיסים המגיעים לה, את הסכום הכולל של חובותיה בגין אספקת חשמל לשטחי הרשות.
העותרת, שהינה בבעלות עיריית חברון, מספקת חשמל לתושבי חברון והסביבה, באמצעות המשיבה 2, ומשלמת לה עבור צריכת החשמל בפועל, בהתאם לשעוני מדידת החשמל. בשנת 2002, נפגע שעון החשמל באחת מתחנות המשנה של המשיבה 2 בחברון והעותרת שילמה את חשבון החשמל לשנים 2009-2002 על פי הערכות המשיבה 2. בשנת 2009, לאחר התקנת שעון מדידה חדש, טענה המשיבה 2 כי לעותרת נותרו הפרשי חוב עבור צריכת החשמל בתקופה האמורה, בהם כפרה העותרת. לאחר שהעותרת והמשיבה 2 לא הצליחו ליישב את המחלוקות ביניהן, החלה המשיבה 2, בחודש אוגוסט 2010, לחייב את עיריית חברון בתשלום החוב באמצעות הוספתו לחשבונות החשמל השוטפים, הנשלחים אליה. חלק מכספי החוב משולמים למשיבה 2 באמצעות קיזוזם מכספי המיסים שנועדו לעבור למשיבה 3, לפי סעיף 16(1) לחוק.
בעקבות הסכסוך הכספי בין העותרת לבין המשיבה 2, הגישה העותרת לבית משפט השלום בירושלים (ת"א 43710-11-10) בקשה למתן צו מניעה זמני, אשר יורה למשיבה 2 להמנע מגביית החוב השנוי במחלוקת, ובמקביל הגישה תביעה למתן צו מניעה קבוע ולמתן צו הצהרתי, אשר יכריז על העדרו של חוב כאמור. הבקשה נדחתה, וכן בקשת רשות הערעור עליה, אשר הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים (רע"א 49122-10-10). בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי, אשר הוגשה לבית משפט זה (רע"א 1794/11), נדחתה אף היא. לדברי העותרת, הבירור המשפטי של תביעתה למתן צו מניעה קבוע, טרם החל.
טענות הצדדים
3. במסגרת העתירה, קובלת העותרת על התמשכות ההליכים המשפטיים בבית משפט השלום, משיגה על תוקפו של החוב הכספי, ומתנגדת לקיזוז כספי החוב, השנויים במחלוקת, על ידי המשיב 1. לעניין אחרון זה הבהירה העותרת, כי, בהתאם לסעיף 16 לחוק אין המשיב 1 רשאי לקזז מכספי הרשות הפלסטינית חובות שנויים במחלוקת, ובעשותו כן הוא חורג מסמכות, פועל בחוסר סבירות ופוגע בזכויותיה החוקתיות של העותרת, אשר כספיה שלה מוחזקים על ידי הרשות הפלסטינית.
4. לעמדת המשיבים 1 ו-2, דין העתירה להדחות על הסף משום שסוגית קיזוז החוב האמור מצויה במישור היחסים המדיניים שבין מדינת ישראל לבין הרשות הפלסטינית, ואינה מסוג הנושאים שבית משפט זה נוהג להתערב בהם. עוד נטען, בתגובות המשיבים 1 ו-2, כי קיזוז הכספים מבוצע מכספי המשיבה 3 ולא מכספיה של העותרת ולכן אין יריבות בין העותרת לבין המשיב 1. כמו כן, ומאחר שהסכסוך הכספי בין העותרת למשיבה 2 נדון במסגרת תביעה אזרחית, נטען, כי לעותרת עומד סעד חלופי, והגשת העתירה לבית משפט זה מהווה שימוש לרעה בהליך המשפטי, באופן המצדיק את דחייתה על הסף. לבסוף, הוסיפה המשיבה 2 וטענה, כי העתירה הוגשה בשיהוי כבד. המשיב 1 עדכן את בית המשפט, כי ביום 2.12.2012, הוא הורה על קיזוז חובות הרשות הפלסטינית למספר גופים, ובכללם למשיבה 2, בסכום העולה על 270,000,000 ש"ח.
המשיב 3 אישר בתגובתו לעתירה את קיומו של נוהל הקיזוז בהתאם לחוק, מכוחו מקזז המשיב 1 את חובות הרשות הפלסטינית כלפי מדינת ישראל והתאגידים שבשליטתה, לרבות כלפי המשיבה 2, מתוך כספי המיסים המועברים לידי הרשות. המשיב 3 הדגיש כי קיזוז חובות הרשות הפלסטינית, בגין אספקת החשמל לשטחיה מתייחס לכלל חובותיה, לרבות כלפי המשיבה 2, ואינו נוגע לחוב פרטני כזה או אחר. עוד ציין המשיב 3, כי קיזוז החובות האמורים מותנה בהסכמתו לכך, הניתנת מראש, וככלל, אין לכלול בהתחשבנויות בין הרשות הפלסטינית לבין מדינת ישראל חובות השנויים במחלוקת.
5. בתשובת העותרת לתגובות המשיבים, הוסיפה העותרת וטענה כי ההליך האזרחי, המתנהל מול המשיבה 2, איננו מייתר את עתירתה נגד קיזוז סכומי החוב השנויים במחלוקת, על ידי המשיב 1. עוד הובהר בתשובה, כי בין העותרת לבין המשיבים 1 ו-2 קיימת יריבות משפטית, וזאת בשונה מקביעות בית משפט זה בבג"ץ 5571/11 מועצת הכפר קבאלן נ' מדינת ישראל (26.10.2011) (להלן: עניין קבאלן), אליו הפנו המשיבים 1 ו-2. העותרת הדגישה כי הקיזוז מבוצע מכספיה המצויים בידי הרשות הפלסטינית, וזו הביעה, באמצעות המשיב 3, התנגדות לקיזוז חובות שנויים במחלוקת, בעוד שבעניין קבאלן לא היתה הרשות הפלסטינית צד לעתירה. העותרת הוסיפה וטענה, כי גם אם הקיזוז, מושא העתירה, מבוצע מכספי הרשות הפלסטינית, אין בכך כדי להצדיק את ביצועו.
דיון והכרעה
6. לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובות לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להדחות על הסף, וזאת ממספר טעמים.
ראשית, קיזוז חובות העותרת כלפי המשיבה 2 מבוצע במסגרת קיזוז של כלל חובות הרשות הפלסטינית, בגין אספקת חשמל לשטחיה, מכספי המיסים אשר מדינת ישראל גובה עבורה, ללא התייחסות לחוב פרטני כזה או אחר. מכאן, שלא ניתן לקבל את עמדת העותרת, לפיה הקיזוז מבוצע מכספיה שלה, ועל כן, אין יריבות ישירה בינה לבין המשיב 1, כפי שקבע חברי, השופט י' עמית, בעניין קבלאן. לאור זאת, יש לדחות את העתירה על הסף, ולכל הפחות, נגד המשיב 1.
אוסיף ואציין, כי העובדה שבענייננו, בשונה מעניין קבאלן, משמשת הרשות הפלסטינית, וליתר דיוק משרד האוצר של הרשות, כמשיב לעתירה, והיא אף הביעה התנגדות לקיזוז חובות שנויים במחלוקת, במסגרת נוהל הקיזוז, אינה משנה את המסקנה בדבר העדר היריבות האמורה. ראוי לציין, כי המשיב 3 אישר בתגובתו, כי חרף עמדתו בעתירה זו, קיזוז החובות הכוללים של הרשות הפלסטינית בגין אספקת החשמל לשטחיה, לרבות לטובת המשיבה 2, נעשה במסגרת התחשבנות חודשית בין נציגיו לנציגי המשיב 1, בהתאם להוראות פרק ה' לחוק, ובהסכמתו.
שנית, ובהמשך להעדר היריבות בין העותרת לבין המשיב 1, יש להדגיש כי עניינה של העתירה, לדידה של העותרת, הוא באופן יישומו של נוהל הקיזוז או בפרשנותו. סוגיה זו נוגעת למערכת ההסכמות וההסדרים שבין מדינת ישראל לבין הרשות הפלסטינית, וכידוע הוא כי בית משפט זה לא ייטה להתערב בעניינים מתחום יחסי החוץ של מדינת ישראל, עניינים המסורים לסמכותה המובהקת של הרשות המבצעת. התערבות מעין זו תעשה רק במקרים חריגים (בג"ץ 1169/09 פורום משפטי למען ארץ ישראל - ע.ר נ' ראש הממשלה (15.6.2009); בג"ץ 6728/06 עמותת "אומץ" (אזרחים למען מינהל תקין וצדק חברתי) נ' ראש ממשלת ישראל (30.11.2006); בג"ץ 7712/05 פולארד נ' ממשלת ישראל (8.6.2006)).
שלישית, אין מקום להידרש לעתירה שעה שבמקביל להגשתה מתנהל הליך בערכאה משפטית אחרת, הנוגע לחוב הכספי, אשר גם בעטיו הוגשה העתירה דנן. על אף טענות העותרת, בדבר פגמים ביישומו של נוהל הקיזוז מכוח החוק, עיקר עתירתה, כך נראה, נוגע לתוקפו של אותו חוב, ובעניין זה עומד לה סעד חלופי (בג"ץ 5292/13 טולדנו נ' בנק ישראל - המפקח על הבנקים (11.9.2013); בג"ץ 6024/13 אלסאיה נ' שר הפנים (9.9.2013); בג"ץ 2716/13 PHD לימודים בינלאומיים בע"מ נ' משרד החינוך (29.8.2013)) . ברי, כי ככל שתביעתה של העותרת בבית משפט תתקבל, תתייתר, כך נראה, ההכרעה בסוגית יישומו של הנוהל בידי המשיב 1.
יתר על כן, עיון בעתירה מעלה, כי זו הוגשה גם על מנת להשיג על התמשכות ההליכים, כטענת העותרת, בבית משפט השלום, וכבר נקבע כי קצב ניהולו של תיק על ידי הערכאה המוסמכת, אינו מהווה עילה לקבלת עתירה המוגשת לבית משפט זה (בג"ץ 3248/09 סרי נ' שר המשפטים (17.4.2009); בג"ץ 4622/99 לשם הפקות בע"מ נ' הנהלת בתי-המשפט (19.7.1999); אליעד שרגא ורועי שחר
המשפט המנהלי - עילות הסף 332 (2008)).יש להוסיף ולציין, כי עיון בתיק בית משפט השלום, במסגרתו מתנהלת תביעת העותרת, מעלה כי ביום 3.5.2011 נמחקה התביעה מחמת חוסר מעש, ופסק דין זה בוטל לאחר מכן, ביום 20.5.2011, לאור בקשתה המנומקת של העותרת. עובדה זו לא אוזכרה במסגרת טרוניות העותרת בדבר התמשכות ההליכים בערכאה הדיונית.
לבסוף, ניכר כי העותרת השתהתה בהגשת העתירה לנוכח העובדה, כי המשיב 1 החל לקזז חלק מחובה של העותרת למשיבה 2 כבר בחודש אוגוסט 2010, וכי הוא דחה בכתב את השגות העותרת בדבר קיזוז חובה, עוד בחודש נובמבר 2011. גם מטעם זה, ראוי שלא לדון בעתירה לגופה (בג"ץ 5364/13 צבי נ' מדינת ישראל (1.10.2013); בג"ץ 906/13 חדד נ' מדינת ישראל (20.8.2013); בג"ץ 3270/13 טואבה נ' מדינת ישראל (6.6.2013)).